ספר היובלים מא

פרק מא

א וביובל [החמשה וארבעים] בשבוע השני בשנה השנית, לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר:
ב והוא שנא אותה ולא שכב אצלה כי היתה אמו מבנות כנען ויחפוץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן:
ג ויהי בכורו זה רע, וימיתהו ה':
ד ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה, והקם זרעך לאחיך:
ה וידע אונן כי לא לו רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה:
ו וירע הדבר בעיני ה' וימת אותו:
ז ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני, ואתן אותך לו לאישה:
ח ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה:
ט ותמת בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה:
י ותסר [תמר] בגדי האלמנות מעליה ותכס בצעיף ותעד עדיה, ותשב על יד השער על דרך תמנתה:
יא ויעבור יהודה וימצא אותה ויחשבה לזונה, ויאמר אליה אבוא אליך:
יב ותאמר בוא ויבוא, ותאמר הבה לי אתנני ויאמר אין מאומה בידי בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אוזני ומטי אשר בידי:
יג ותאמר אליו תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני, ויאמר אליה אנוכי אשלח לך גדי עיזים ויתן אותם לה:
יד ותהר לו, וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה:
טו וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים, ולא מצאה:
טז וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה? ו[יאמרו] אין קדשה אתנו:
יז וישב ויגד לו כי לא מצאה, ויאמר אליו שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה:
יח ויאמר קומה ונלכה, פן נהיה לבוז:
יט ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא, ויגידו ליהודה לאמור הנה תמר כלתך הרה לזנונים:
כ וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה הוציאוה ותישרף, כי טומאה עשתה בישראל:
כא ויהי כהוציאם אותה לשריפה ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור, הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה:
כב ויכר יהודה ויאמר צדקה תמר ממני ולא שרפו אותה, ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה:
כג ואחר כן ילדה שני בנים את פרץ ואת זרח, בשנה השביעית לשבוע השני ההוא ואז כלו שבע שני השָׂבע אשר אמר יוסף לפרעה:
כד וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה כי שכב את כלתו, וירע בעיניו וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו:
כה ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה' על אשמו, ונאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל ולא יסף לחטוא:
כו ונסלח לו על אשר שב מחטאו ומכסלו, כי גדול העוון לפני אלוהינו:
כז איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו, באש ישרף והיה לאכול:
כח כי טומאה ותבל בם, באש ישרפו:
כט וגם אתה צו את בני ישראל ולא יהיה טומאה בתוכם, כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה:
ל באש ישרפו את האיש השוכב עימה וגם את האישה, למען ישיב אפו ומשפטו מישראל:
לא וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה, הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת:
לב כי בתם לבבו הלך ויחפוץ בעונש, על פי משפט אברהם אשר ציווה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש: